אלוהים כאן ברגעים הפשוטים.
הייתָ לי אי של אהבה בים של זרים,
בליל המונסון הכי כבד בפאי.
שנינו נוודים אבודים מחפשים מיטה ללילה,
טובעים מעוצמות המים ומחוסר אונים.
שהכספומט מהבהב, נגמר הכסף - מה תעשו?
"בואי נתחבק", אמרת. "אַת הבית שלי".
איכס, יא דביק.
אלוהים כאן באנשים הפשוטים.
אחזתי חזק בידו של הילד הסיני השמנמן.
"איבדתי את אימא", סימן לי בידו על קומה חמישים בבניין בסינגפור,
כשליבי נקרע ממנו אולי לראשונה בחיים.
"היכנס", אמרתי בשקט. "אני יודעת איך אתה מרגיש.
גם אימי אבדה בבת ים
בין עבודות לגידול ילדים לסירים
במקום לראות את כל היופי הזה בעולם.
אנחנו נמצא אותה".
אלוהים כאן בבקרים הפשוטים,
הבנתי אחרי שלמדתי הכול בחיים.
אבל מלי השכנה עוד עם הקסטות של שרית של פעם בניקיונות לפסח -
"רק שתדע את האמת, מה שהיה מזמן כבר מת".
מה שהיה מזמן, באמת כבר מת.
איזה מזל שהזכרת לי בסוף כל החוכמה הזו, שהאמת תמיד עדיפה.
האורות של וגאס סנוורו קצת -
כמעט שכחתי, כפרה.
אלוהים כאן בפחדים הפשוטים.
אז תציל אותי, התפללתי במונית בטאבה,
כשאיברהים שנראה כמו המחבלים בחדשות
עצר בצד החולות לתפילה של בוקר.
תכף יצרח אללה וואכבר וישחוט לי את הראש - ככה זה עובד, לא?
במקום זה, הושיט קפה עם הל ואמר בחצי מצרית חצי עברית,
"סבאח אל-ח'יר, מתוקה. כבר מצאת חושה להיום?"
אלוהים כאן בניגונים הפשוטים.
ניגבתי את הדמעה, שלא תראה.
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע",
פרט על גיטרה החב"דניק הג'ינג'י
מעל מיטתם של ההולכים בצער בגיא צלמוות,
לשמח איזה מישהו שם,
ומעל מיטתך באונקולוגית ב' -
הבית החדש.
אשכרה היית מאמין שככה ייגמר?
אלוהים כאן בניסים הפשוטים.
הבנתי באותה מחלקה
איך כל שנייה לא מובנת מאליה
וחיים עפים כמו אריזת קרטון ממשאית זבל,
איך מה שנארוז זה בקרים וניגונים ואנשים ואמת
ואהבה אחת שהופכת עולמות.
אבל מה אני מבינה? אני בסך הכול כותבת,
ולמי יש זמן לקרוא?
יש משכנתה על הראש.
